הולכת עד הסוף

היום שסיפרתי שנפגעתי מינית.

היום הזה זכור לי כיום של שחרור מצד אחד ואכזבה מצדו השני

זה התחיל שסיפרתי לחברותיי מהכיתה בגיל 13

באותו ערב סיפרתי גם לאימי.

היא סיפרה לאבא. אני לא העזתי לספר לו.

כל כך פחדתי שלא יאמינו לי

התביישתי נורא

רציתי שזה ייצא מתוכי - הרגשתי שזה כמו רעל שיושב ואוכל אותי מבפנים.

עם כל הכאב והדמעות שלא הפסיקו לזלוג - סיפרתי.

אימי הייתה שם - חיבקה ונישקה

לא הפסיקה להרגיע לרגע, לא הפסיקה לחבק ולנשק

ולהבין מבין הדמעות מה קרה

אבא שלי היה מחוץ לדלת הסגורה ניסה להבין מה קורה

ניסה לשמוע הבלחות של מילים מבעד לדלת

אמא שלי ישר יצאה להגנתי ואמרה

שנעשה כל שצריך

נלך אליו, נתמודד מולו ומול הוריו

נלך לבית משפט אם צריך

נקרע אותו לחתיכות - היא כ"כ זעמה.

האמא לביאה יצאה ממנה בכל הכוח

זה היה לפני שהיא דיברה עם אבא שלי.

לאחר שנרגעתי מעט, נשארתי בחדר.

היא הלכה לספר לאבא שלי

לפני שאני מספרת הכול

אתחיל ואומר שאני הייתי ילדה של אבא

אבא שלי מבחינתי היה עמוד התווך של המשפחה והוא מלווה אותנו תמיד

הוא נפטר מסרטן לפני 6 שנים - מוות נוראי.

הוא היה בנאדם מדהים, צנוע, מצחיק

היו לו תמיד את המילים הנכונות להגיד בכל מצב

בכל משבר שהיה לי אחר כך הוא תמיד ידע איך להרגיע

תמיד ידע לקחת אותי לים להירגע, לרשום לי מכתבים

לצאת מהעבודה מוקדם כדי להיות איתי ולתמוך

היה איש מקשיב, מכיל ותומך באש ובמים

ככה אני חוויתי את אבא שלי

בנוסף, הוא היה עקשן.

עקשן להסתיר את המקרה הזה מתחת לשטיח.

שחלילה לא ידעו, ישמעו.

"מה יגידו?"

היום אני יודעת שהוא התבייש בעצמו איך הוא לא ראה את זה

איך הצליחו לפגוע בבת הקטנה שלו מבלי שישים לב

הוא לא ידע איך להתמודד עם זה

ובדור של פעם - לבקש עזרה היה נחשב לבושה.

ללכת לפסיכולוג - נראה לכם??? יחשבו שאני משוגע

שבועיים לפני שנפטר הוא ביקש ממני סליחה

סליחה על שלא ראה ולא עשה ולא ידע

זה היה אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי מולו

הוא לא הפסיק לבכות ולבקש סליחה

וכך היה - זה אף פעם לא יצא החוצה

הסוד הנוראי הזה פשוט נקבר איתו.

אבל זה לא מה שחשוב כאן.

כל ההתנהלות של הוריי למקרה לא הייתה טובה

היום אני רואה את זה בדיעבד.

היום אני לא כועסת על הוריי - אני מבינה אותם,

אני מבינה את הקושי ויודעת מה הם יכלו לעשות אחרת.

אני יודעת שאם הם היו הולכים בעצמם לקבל עזרה חיצונית

איך להתמודד עם ילדה שנפגעה מינית - הכל היה נראה אחרת

זה בעצם המסר היחיד בפוסט הזה שאני מנסה להעביר!

אל תטאטאו את הדברים תחת השטיח ואל תעצמו עיניים

זה לא נעלם, גם אם זה היה לפני 30 או 40 או 50 שנים או חודשיים.

פוסט טראומה זה דבר שחוזר בכל מיני מצבים בחיים

אם לא מדברים על זה, אם לא משחררים,

אם לא מטפלים - זה חוזר.

זה נכון שמי שעבר את הפוסט טראומה צריך טיפול. אין ספק

אבל הורים יקרים -

אם אתם קוראים את זה - בבקשה

תיגשו למטפל/ת מוסמכים בעיניין - למי שאתם רוצים או מרגישים בנוח

תפנו לעמותות לנפגעי תקיפה מינית

יש היום כ"כ הרבה דרכים ללמוד

איך להתמודד עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית

ובבקשה - משפט שחזר לא מעט בילדותי

"תעברי הלאה! זה קרה, זה עבר! תשכחי מזה כבר!"

תוציאו אותו מהלקסיקון

אין דבר כזה לשכוח -

זה חוזר ברגעים אינטימיים - התת מודע מציף את הכל

זה חוזר ברגעים של חושך,

ברחוב כשאת קולטת שאת לבד ומתקרב גבר לפנייך,

הפחד הזה, משתק, מכווץ - יש פחד קיומי כל הזמן.

אי אפשר לעבור הלאה - זה לא הוקוס פוקוס

זה תהליך

וזה יכול להיות תהליך של שנים

מה אתם, כהורים צריכים לעשות?

דבר ראשון - להיות שם.

לחבק - כל הזמן

לתת אהבה כל הזמן

להחמיא, לחזק, לתמוך

אם פתאום יש בכי - להקשיב

לא צריך עצות - הרבה פעמים צריך רק להקשיב

תנו להם/ן לפרוק

ותלכו לקבל הכוונה איך להתנהג

כי יהיו התפרצויות זעם, יהיו האשמות, יהיו משברים ודיכאונות

ולכו תדעו לאן זה יוביל -

זה יכול להוביל לזנות, לסמים, למערכות יחסים הרסניות,

לאלימות, שהם יהפכו למטרידים בעצמם ועוד הרבה מצבים

וכל זה יכול להשתנות רק אם תלכו לקבל הכוונה מתאימה

וכמובן שאל תוותרו על טיפול מתאים בשביל הנפגע/ת

אני לא מנסה להטיף או ללמד

אני רק מנסה להביא את מה שאני עברתי ולנסות שילד/ה אחרים

יקבלו את מה שהם צריכים

יעריכו את עצמם

ילמדו לאהוב את גופם

יאהבו את עצמם איך שהם - כי הם מופלאים

לי לקח זמן להבין זאת ועדיין לומדת

לקח לי זמן להתחבר ולאהוב את עצמי ועדיין לומדת

והדרך הייתה ועדיין רבת מכשולים

תודה שהגעתם עד הלום

מקווה מאוד שהצלחתי להעביר את המסר שלי

ותמיד תזכרו - אף פעם לא מאוחר מדיי

כל יום הוא יום טוב להתחיל מחדש

אוהבת

נופר